<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן נ"ח</h1>
<h2>דף יא:</h2>
(שאלה) (ודין אם יוכל לשמש לפני וסתה או לאחר זמן וסתה.) ומה הוא חייב של כל דין ודין בפני עצמו. (תשובה) אם שמשה בשעת וסתה וראתה דם שלא בשעת וסתה, צריך לפרוש באבר מת, שיציאתו הנאה לו כביאתו. ואם יתחייב אשם תלוי או חטאת, מפורש בפרק ידיעות הטומאה (שבועות י"ז ע"ב י"ח ע"א—ע"ב) ובהוריות (ח' ע"ב), וכשיבנה בית המקדש מלך המשיח הוא יורה חטאים בדרך. ובזמן הזה יקבל עליו תעניות כדין העובר על חייבי כריתות.
<h2>דף יד.</h2>
(שאלה) ואם יכול לשמש בלא עדים או בעד אחד. ובבדיקת העדים אם היא נאמנת על שלו והוא על שלה. ודין אם לא בדקו כלל, או אם אבדו העדים קודם בדיקה, או אם שמשו קודם בדיקה ואח"כ נמצא כתם בעדים. (תשובה) לשמש בעדים, יש אומרים שלא נאמר זה אלא לטהרות, אבל לבעלה אינה צריכה כלום, וכן תופסין עיקר האחרונים ז"ל. וי"א שאפילו לבעלה צריכה שני עדים אחד לו ואחד לה. והיא נאמנת על שלו מגו שהיא נאמנת על שלה. ואינן צריכים בדיקה אלא פעם אחת בלילה, ואפילו שמשו הרבה, בדיקה אחת לבסוף. ואם מצאו דם בין בשלו בין בשלה אפילו כל שהוא טמאה, אם היה העד בדוק קודם תשמיש. ואם לא היה בדוק, אם מצאה בו דם אחר תשמיש, אם היה יותר מגריס טמאה, פחות מכאן תולה במאכולת להקל. ואם שמשה ואבד העד, אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה פעם אחרת. וכל זה מתפרש בפרק כל היד (י"ד ע"א—ע"ב, ט"ז ע"א—ע"ב).
<h2>דף טז.</h2>
[שאלה] ודין אם יוכל לשמש לפני וסתה או לאחר זמן וסתה. [תשובה] וסתות. ק"ל כמ"ד וסתות דרבנן בפרק כל היד (ט"ז ע"א). והאשה אסורה לשמש בשעת הוסת עונה אחת, וכדילפינן לה בגמרא שבועות (י"ח ע"ב) מוהזרתם את בני ישראל (ויקרא ט"ו), שאם היתה רגילה לראות כל מוצאי שבת אסורה כל אותו הלילה. ואם עברה אותה הלילה היא מותרת, שמא נעקרה ווסתה. אבל חוששת לו פעמים אחרות, עד שיעקר ג' פעמים. ואם הוא ווסת דגופה, אינה מותרת לשמש כל זמן שחוששת בגופה עונת הוסת.
<h2>דף כט.</h2>
(שאלה) ודין המפלת זכר או נקבה. ודין ספק אם הפילה אם לאו. ודין ספק אם הפילה זכר או נקבה כמה תשב ותטבול. (תשובה) המפלת בין זכר בין נקבה דינה כדין יולדת. ואפילו הפילה ספק זכר ספק נקבה, כגון שפיר מרוקם, תשב לזכר ולנקבה. ואם לא הוחזקה מעוברת, והפילה ואין ידוע אם רוח הפילה אם ולד הפילה, אם זכר אם נקבה, תשב לזכר ולנקבה ולנדה, כדמפורש בפרק המפלת (כ"ט ע"א). ודין יושבת לזכר ולנקבה הוא שהיא טמאה י"ד לנקבה, ואין לה דם טוהר אלא עד מ' כזכר. ודין יושבת לזכר ולנקבה ולנדה הוא שהיא טמאה י"ד כנקבה, ואם ראתה יום ל"ד ויום מ"א ה"ז ספק נדה, וכן יום ע"ד ויום פ"א. וכל אלו הדינין אינן נוהגין עכשיו, אלא איסור שבועיים לנקבה בין רואה בין אינה רואה, ואיסור ז' לרואה שאינה חוששת לנקבה, עד שתשב ז' נקיים.
<h2>דף כט:</h2>
(שאלה) ואם תטבול בשבת או בי"ט או בט"ב וביה"כ. (תשובה) אשה טובלת בשבת ובי"ט, כדמוכח בפרק במה אשה יוצאה (שבת נ"ז ע"א) ובפ"ב די"ט (ביצה י"ח ע"א), ואין טבילת שבת אסורה אלא לגר משום דמתקן גברא, כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מ"ז ע"ב). ובט"ב וביה"כ טובלת לדעת הגאונים ז"ל, כדאיתא בפרק יוה"כ (יומא פ"ח ע"א), אבל ר"ת ז"ל ס"ל דלא קי"ל כרבנן דס"ל טבילה בזמנה מצוה, אלא כרבי יוסי בר יהודה דאמר בנדה (כ"ט ע"ב) גבי טועה דיה טבילה אחת באחרונה. והרמב"ן ז"ל דעתו כדעת הגאונים ז"ל, וכ"כ ז"ל בספר תורת האדם, וכן הכרעתי אני לעניות דעתי בפסקים שלי בפרק המפלת (ל' ע"א). ולהקדים טבילה יום אחד אינה יכולה, שאפילו בז' אינה טובלת עד לערב.
<h2>דף לג.</h2>
(שאלה) וכיצד תבדוק עצמה. ואיזה יום תתחיל לספור, אם יום שפסק הדם עולה למנין. ואם תטעה במנין או שכחה מתי פסק הדם מאי תקנתה. (תשובה) האשה צריכה לבדוק את עצמה יום שפוסקת בו. ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן בין השמשות, או לכרוך בגד לבן להפסיק בין חלוקה המלוכלך לבשרה. ומתחלת לספור מיום המחרת ז' ימים. ולבסוף ז' ימים טובלת בליל ח' אם תרצה. ואם מתפחדת מהגנבים, תטבול למחרת, שהוא יום ח' לתחלת ספירתה. ויום שפסקה אינו מן המנין, כמות שהיו עושות בנות כותיים (ל"ג ע"א). ואע"פ שהרא"ה ז"ל היה מיקל בזמן הזה שהנדות מונות ז' נקיים, אין לסמוך עליו, כיון דמשוינן להו טועות ודינן כדין זבות. קודם טבילה תבדוק עצמה, וכן בכל יום. ואם לא בדקה אלא ראשון ושביעי דיה. אבל אם לא בדקה ראשון וז', צריכה לספור ז' ימים אחרים בבדיקה, דבעינן ספורים בפנינו. והכי איתא בפרק תינוקות (ס"ט ע"א), וכן פסקו האחרונים ז"ל. ובדיקה זו היא שתכניס בגד לבן או צמר גפן בחורין ובסדקין עד מקום שהשמש דש, והכי מוכח בפ"ק דנדה (ה' ע"א). ואם טעתה במנין, תתחיל לספור מאותו יום שהוא ברור לה אם בדקה בו, ותבדוק בסוף המנין. ואם לאו, תספור ספירה אחרת בבדיקה.
<h2>דף לז.</h2>
(שאלה) ודין היולדת זכר או נקבה. (תשובה) היולדת בזמן הזה, כל שישבה ז' נקיים אחר שעברו ז' לזכר ושבועים לנקבה טהורה. וימי לידה שאינה רואה בהם עולים לה, כרבא, כמו שפסקו הגאונים ז"ל, שלא כדעת ר"ת ז"ל, כדאיתא בפרק בנות כותים.
(שאלה) ואם נוהג בזה"ז דם טוהר אם לאו. (תשובה) ודין דם טוהר אינו נוהג אצלינו.
<h2>דף נח:</h2>
שאלת ודין כתמים שנמצאו בבגדה או בבגדו. (תשובה) דין כתמים אינו אלא מדרבנן, שאין האשה טמאה מן התורה עד שתרגיש בבשרה. ואם הוא בחלוקה, (אינו) [אנו] תולין אותו בפשפש עד שיהיה בו כגריס ועוד, שהוא שיעור ג' עדשות באורך וג' עדשות ברוחב, כי זה הוא שיעור גריס, כמוזכר בספרא (תו"כ פר' תזריע) ובמסכת נגעים (פ"ו מ"א) לענין נגעים. ואם הוא בבשרה במקום שיש לחוש שיצא מבית התורפה אין לו שיעור, ואם נמצאו בבגדה ג"כ במקום שיש לחוש שיצא מבית התורפה, חוששת לו אם יש בו כשיעור. ואם ישבה על בגדי בעלה או אשה אחרת או בכל כלי שהוא מקבל טומאה, חוששת לו. ואם לא ישבה עליהם, או אפילו ישבה ע"ג כלי שאינו מקבל טומאה, טהורה. וכן הקרקע אינו מקבל כתמים מדרבנן, וסמכו לזה (ס' ע"ב) ונקתה לארץ תשב (ישעיה ג'). ולפי שכתמים דרבנן לא אמרו בזה להחמיר אלא להקל, ותולה בכל מה שאפשר לה לתלות, במכה, ואם נתעסקה בדם, ובחברותיה נדות שישנו אצלה, כדמפורש בפרק הרואה כתם בנדה (נ"ח ע"ב, נ"ט ע"ב).
<h2>דף סה:</h2>
(שאלה) ודם בתולים אם הוא כדם נדות אם לאו. (תשובה) דין דם בתולים כדין דם נדה, כדאסיקנא בפרק תינוקת (ס"ה ע"ב).
(שאלה) ואם נוהג בזה"ז דם טוהר אם לאו. (תשובה) ודין דם טוהר אינו נוהג אצלינו.
<h2>דף סו.</h2>
(שאלה) ואם יכול לדבר עמה דרך שחוק, כדרך שמדבר עמה כשהיא טהורה. (תשובה) באבות (פ"א מ"ה) שנינו אל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ובאבות דרבי נתן (פ"ב) פירשו באשתו נדה. ורש"י ז"ל פירש באשתו טהורה.
(שאלה) ואם הוא רשאי ליגע בבגדיה כשהם לבושים עליה או חלוצים. ואם יכול לישב על מטתה, או לישן עליה. ואם יוכל ליגע בה בעץ או בקנה. (תשובה) ליגע בבגדיה, בעודה לבושה יש להתרחק. אבל בשאינן עליה מותר, שלא נאסר משכב ומושב שלה אלא לטהרות, אבל לבעלה לא.
(שאלה) ואם יקח מידה כלום, או משליך מידו לידה. (תשובה) אסור להושיט דבר מידו לידה. ובגמרא בפרק אף ע"פ (כתובות ס"א ע"א) משמע דוקא מידי דאכילה, אבל רש"י ז"ל היה נזהר אפילו להושיט לה מפתח, וכן נהגו. וליטול מידה התינוק, נראה שמותר, דחי נושא את עצמו (שבת צ"ד ע"א). ולהשליך מידו לידה מותר, שלא אסרו אלא על ידי חבור בהושטה.
(שאלה) ואם אוכלת עמו על שולחן או על מפה אחת. ואם אוכל בקערה אחת עם אנשים אחרים. (תשובה) לאכול על שלחן אחד בקערה מיוחדת לה, הראב"ד ז"ל אסר, כדין שני אכסנאים זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה. ובספר עמודי גולה כתוב שאנחנו אוכלין בשלחנות גדולות אין להקפיד כי אם בקערה אחת, דאפילו עם אחרים אסור.
(שאלה) ואם ישנו ע"ג מטה אחת, הוא בסדינו והיא בסדינה. (תשובה) לישן במטה אחת אסרו בגמרא בפ"ק דשבת (י"ג ע"א) הוא בבגדו והיא בבגדה, כאשת איש, שהכתוב הקישן ביחזקאל, שנאמר (יחזקאל י"ח) ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה בנדת טומאתה לא קרב, וכל שכיבה שהיא אסורה עם אשת איש אסורה באשתו נדה. אבל יש לחלק בזה, אם המטה היא מיוחדת לה אסור, כמ"ש הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש. וכן אם היא מטלטלת. אבל אם אינה מיוחדת לה, אם המטה היא רחבה (ואינו) [ואינן] מתקרבין זה לזה ודאי מותר, שלא אסרו אלא קריבה, אבל זה אינו אלא ייחוד. ואף ע"פ שבשאר עריות אסור להתייחד, עם אשתו נדה מותר להתייחד, כדאיתא בפ"ק דכתובות (ד' ע"ב) ובפרק הדר (עירובין ס"ג ע"ב), ובסנהדרין (ל"ט ע"א) אמרינן בהאי סוגה בשושנים. ובלבד שתהא ישנה בכלי מצע מיוחד לה, והוא בכלי מצע מיוחד לו.
(שאלה) ואם ישב עמה על השמיכה או על הסדין. ואם ישב עמה ע"ג קרקע בקירוב ד' אמות. (תשובה) לישב סמוך לה בקרקע ע"ג מחצלת מותר, וא"צ הרחקת ד' אמות, שלא נאסרה אלא נגיעה ממש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל.
(שאלה) ואם היא מצעת השולחן בפני בעלה. (תשובה) מותרת להציע שלחן בפני בעלה, שלא אסרו אלא הצעת המיטה בפניו.
(שאלה) ואם יהיה אחד מהם חולה, אם תוכל לישב בצדו, או אם תאכילהו ותשקהו ותציע לו המטה בפניו, ותלבישהו בגדים ותחלוץ לו אחרים, ותמשמש בבשרו אם הוא חם. ואם יכול הוא ג"כ לעשות לה כן. (תשובה) בעת החולי אם אסורה קריבה זה לזה והצעה וכל הדברים האסורים משום הרחקה, אם לא. הרשב"א זלה"ה החמיר בזה בתשובה, ולא התיר אלא א"כ יש צורך פקוח נפש, ואין אחר בעיר שיעשו דברים אלו על ידו. ולפי הנראה אפשר להקל באיסורין דרבנן להתרפאות בהם שלא במקום סכנה, כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים כ"ה ע"ב), וכל מה שאפשר להחמיר בזה הוא בדברים הנכנסים בגוף, שאין מתרפאין בהם אלא במקום סכנה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. מ"מ אם אפשר על ידי אחרים לא נתיר איסורא דרבנן.
שאלת הנדה כיצד יתנהג עמה בעלה. ואם ימי נדות כימי ליבון, או יש ביניהם הפרש. תשובה. אין הפרש בין ימי ליבון לימי נדות, שאין אשה עולה מטומאתה אלא בטבילה. ודורות הראשונים היו טובלות אחר ז' אם פסקה טבילה דאורייתא, ואח"כ סופרת ז' נקיים כמנהג בנות ישראל. ובזה אמרו בפ"ק דשבת (י"ג ע"א) שהיה מיקל אותו תלמיד ליגע בה, ואמר אליהו זכור לטוב ברוך המקום שעקרו, שלא נשא פנים לתורה, לעשות סייג מדבריהם. כ"כ ר"ת ז"ל.
<h2>דף סו:</h2>
(שאלה) ואם צריך בעלה לעמוד עליה עד שתטבול, או אשה כשירה. (תשובה) וצריכה אשה לעמוד עליה או בעלה, כדי שתתכסה כלה במים בבת אחת ולא אבר אבר, כדאיתא בספרא (ויקרא כ"ב).
ונהגו הנשים ליטול צפרניהם, מפני הלכלוך המתקבץ חוץ מהבשר שהוא חוצץ, כמו שנזכר בתוספתא (פ"ז ה"ה). ואם לא חתכה אותם ואין שם לכלוך, עלתה לה טבילה, שאין הצפורנים חוצצים. וכ"כ בעל התרומה ז"ל. וכל זה מתבאר בפרק תינוקת. ואם טבלה ולא בדקה בצפרניה ולא נזכרה עד לאחר זמן, אינה צריכה טבילה אחרת, דתלינן לקולא, דמיעוטו המקפיד אינו אלא מדרבנן. וכ"כ הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש.
<h2>דף סז.</h2>
(שאלה) וכיצד תטבול. (תשובה) האשה טובלת דרך גדילתה, שאינה צריכה להרחיב יריכותיה יותר מדאי, ולא להגביה זרועותיה יותר מדאי, אלא דרך הלוכה. ותטה דדיה. ולא תקפוץ פיה יותר מדאי. ולא תעמוץ עיניה יותר מדאי. ואינה צריכה להגביה רגליה, שכיון שהמים קודמין אינה חציצה.
<h2>דף סז:</h2>
והטבעות ג"כ חוצצין, מפני שמקפדת עליהן ומסירתן בשעת לישה. ואם נכנסים בהם מים, אין חוצצין. וה"ה צמידים ואצעדה שהם רפויים אינם חוצצים. ובפרק במה אשה (שבת נ"ט ע"ב) מוכח דנזמי האוזן אינם חוצצין, דהוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו, שלא אסרו אשה לצאת בשבת אלא בנזמי האף, והרא"ש ז"ל (שם סי' ו') [כתב] דבנזמי האוזן מותרת לצאת, ואלו היו חוצצין היתה אסורה לצאת בהן, כדין חוטין שבראשי הבנות.
והצבע שצובעין בו ידיהן וראשיהם אינו חוצץ, כ"כ הרשב"א ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל. והביא ראיה מהפרוכת שהיו צבועות, ומצאנו להם טבילה כדאיתא בפרק גיד הנשה (חולין צ' ע"ב). ואינה ראיה כל כך, משום דמצותן בכך, אבל הדין דין אמת לפי שאין שם ממשו של צבע. וכן הנשים שמלאכתן לצבוע טובלות כדרכן. וכן אמרו בזבחים (צ"ח ע"ב) דם שעל בגד חוצץ, ואם היה טבח אינו חוצץ, וכן רבב למוכר רבב. ובפרק הגוזל עצים (ב"ק ק"א ע"א) מוכח שאין ממשו של צבע קיים, שלא היתה הבעיא אלא אם יש [שבח] סמנין בצמר, אבל בממשו לא נסתפקו. וכן בנדה פרק האשה (ס"ב ע"ב) מוכח דצבע אינו חוצץ בטבילה.
(שאלה) ומה הם הדברים שחוצצין, ומה הן שאין חוצצין. (תשובה) ולא יהיה דבר חוצץ דבק בה, כגון טיט ובצק וכיוצא בו שהיא מקפדת בלכלוכו, דמיעוטו המקפיד גזרו משום רובו המקפיד, ושלא יהיו שערותיה קשורות זו בזו, ולזה נוהגות מתקנת עזרא לעשות חפיפה במים חמין, כדאיתא בפרק מרובה (ב"ק פ"ב ע"א). ואם יש לה מכה ויוצא ממנה ליחה ונתיבש, חוצץ הוא.
(שאלה) ומתי תטבול, אם יום ז' לספירה או יום ח', ואם ביום או בלילה. (תשובה) טבילת נדה היא בליל ח', כדאיתא במגלה פ"ב (כ' ע"א) וביומא פרק יה"כ (יומא ו' ע"א) ופסחים פרק (אלו דברים) [האשה] (פסחים צ' ע"ב) ובנדה פרק תינוקת (ס"ז ע"ב), וכן היולדת. ואם טבלה ביום ח' ומשם ואילך, עלתה לה טבילה. ואם טבלה ביום ז', כתב רב אחא משבחא שלא עלתה לה טבילה, ותימה הוא, שהרי לא אסרו בגמרא בפרק תינוקות (שם) אלא שלא תשמש באותו יום, שמא תראה באותו יום מחמת תשמיש ותסתור. ומ"מ א"א לחלוק על הגאון ז"ל.
<h2>דף סט.</h2>
(שאלה) וכיצד תבדוק עצמה. ואיזה יום תתחיל לספור, אם יום שפסק הדם עולה למנין. ואם תטעה במנין או שכחה מתי פסק הדם מאי תקנתה. (תשובה) האשה צריכה לבדוק את עצמה יום שפוסקת בו. ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן בין השמשות, או לכרוך בגד לבן להפסיק בין חלוקה המלוכלך לבשרה. ומתחלת לספור מיום המחרת ז' ימים. ולבסוף ז' ימים טובלת בליל ח' אם תרצה. ואם מתפחדת מהגנבים, תטבול למחרת, שהוא יום ח' לתחלת ספירתה. ויום שפסקה אינו מן המנין, כמות שהיו עושות בנות כותיים (ל"ג ע"א). ואע"פ שהרא"ה ז"ל היה מיקל בזמן הזה שהנדות מונות ז' נקיים, אין לסמוך עליו, כיון דמשוינן להו טועות ודינן כדין זבות. קודם טבילה תבדוק עצמה, וכן בכל יום. ואם לא בדקה אלא ראשון ושביעי דיה. אבל אם לא בדקה ראשון וז', צריכה לספור ז' ימים אחרים בבדיקה, דבעינן ספורים בפנינו. והכי איתא בפרק תינוקות (ס"ט ע"א), וכן פסקו האחרונים ז"ל. ובדיקה זו היא שתכניס בגד לבן או צמר גפן בחורין ובסדקין עד מקום שהשמש דש, והכי מוכח בפ"ק דנדה (ה' ע"א). ואם טעתה במנין, תתחיל לספור מאותו יום שהוא ברור לה אם בדקה בו, ותבדוק בסוף המנין. ואם לאו, תספור ספירה אחרת בבדיקה.
